ניידות יומיומית או “איך אני אמור להגיע לעבודה עם כל הפקקים האלה?!”

צרות של שכיר ממעמד הביניים

טוב, אז אני לא האדם הראשון שהתחבט בשאלה “איך אני מגיע מהבית לעבודה באופן הכי מהיר שניתן מבלי להיכנס לפקקים של הבוקר?”.

רבים וטובים ניסו ועדיין מנסים את כוחם במציאת פתרונות יצירתיים לבעיה זו.

בין הפתרונות המוצעים ניתן למנות את השיטות הבאות:

1-     השכמה מוקדמת בבוקר לפני קרן אור ראשונה ויציאה לכביש עם אנשים שעוד לא לגמרי ערים אבל נהנים ממרחבי הנתיבים הנדירים שייכחדו בפקק של מכוניות ממש במהלך השעה הקרובה שלאחר מכן.

יתרונות: וואלה דפקת את המערכת; אתה נוסע בכביש ריק ומגיע לעבודה תוך רבע שעה עד עשרים דקות.

חסרונות: אתה באמת רוצה לוותר על שעות שינה יקרות? להיות זומבי לאורך כל היום? ולהיות לבדך במשך שעתיים\ שלוש במשרד בבוקר?
אגב, אם אתה נשוי עם ילדים – איך בדיוק הם אמורים להגיע לבי”ס בשעה שמונה? בקיצור, שיהיה בהצלחה עם לשכנע את אשתך לעשות את זה במקומך…

2-     נסיעת שטח עם הרכב (רכב חברה כמובן) לעקיפת הצמתים הפקוקים, כמו כמה מחבריי הטובים שגילו כי דרכי העפר שלאורך כביש 5 לא מהווים אתגר קשה מדי למאזדה 3.

יתרונות: אין  כמו להתייחד עם הטבע או לפחות עם כמה מזרמי השפכים העוברים דרך יובלי הירקון ולגוון את הדרך האפרורית עם קצת ירוק בעיניים.
חוץ מזה, תמיד תוכל להתקשר לחברת הליסינג ולהתלונן שההגה רועד במאה קמ”ש (בנסיעת שטח) ולטפוח לעצמך על השכם כי אשכרה גילית בעיה מכנית נדירה…

חסרונות: בהצלחה עם לקרוא לגרר שייחלץ אותך מהנחל, השלולית או סתם כי נשבר אגן השמן של הרכב מאחת הגבשושיות בשביל והרכב משום מה לא מתקדם לשום מקום.
אתה תידרש לתת הסברים וכדאי שתחשוב על הסבר יצירתי ומשכנע אחד לפחות…

3-     תחבורה ציבורית – אוטובוסים

יתרונות: לא נמצאו כאלו בינתיים אך טובי הדמגוגים עובדים על מציאתם יומם וליל ומפרסמים אותם בתשדירי שירות ברדיו ובטלוויזיה. ללא הצלחה בשכנוע עד כה… פשוט כי המציאות שונה להחריד מהפרסומות ונוסף על כך, סביר מאד להניח שמנהלי הפרסום לא נסעו באוטובוס מאז הטיול השנתי של כיתה י”ב לאילת אז זה לא הוגן להאשים אותם.

חסרונות: רצוי להוסיף פילטר בסעיף הזה כדי לאפשר הצגה של החסרונות במאהאלף או עשרת אלפים רשומות לעמוד.
אבל ברצינות, תחבורה ציבורית בארצנו הקטנטונת לא הוכחה עד כה כדאית או משתלמת מספיק, אחרת איך תסבירו את העובדה שמספר הרכבים שעולים על כבישי ישראל רק גדל בכל שנה – הציבור מצביע ברגליים (או ברכבים פרטיים).

מישהו זוכר למה קוראים לזה “כביש מהיר”?

אז איך כל זה קשור לחד אופן?

מי שמכיר אותי יודע שניסיתי בערך כל אמצעי תחבורה קיים כדי לנייד את עצמי מהבית לעבודה – החל מאופניים ורולרים, דרך סקייטבורד ואפילו קורקינט (לא ממונע).
בקיצור, לא ממש אמצעי תחבורה קונבנציונליים לאדם הממוצע ו”הנורמטיבי”.
מידת היעילות של כל אחד מאמצעי התחבורה שבהם השתמשתי הייתה מוגבלת – בין אם בגלל הגודל (אופניים לא חברים ב”אגד” – עיין ערך תחבורה ציבורית בישראל), או בגלל סוג הגלגל (רולר מוגבל לאספלט בלבד), ועד לרמת היעילות (סקייטבורד וקורקינט – ממוצע 1.5 קמ”ש נשמע לכם טוב?).

ואז יום אחד עלתה במוחי המחשבה: “חד אופן עוד לא ניסיתי”.
יחלפו להן מספר שנים לא מעטות לאחר מכן עד שאגשים את אותו חלום ילדות ישן ואלמד לרכוב על חד אופן.
יחלפו להם עוד מספר חודשים בהם איחשף לענפים השונים של חד האופן וביניהם חד אופן מסוג “מרתון” המיועד לנסיעה למרחקים.

אני מודה שהרעיון נראה בתחילה מופרך בעיניי ואפילו חשדתי שזהו לא יותר מגימיק זול.
אבל אחרי שמציתי את חד האופן ה”לימודי” שלי ונסעתי אתו למרחקים לא הגיוניים של 10 עד 20 ק”מ, התחלתי להאמין שהרעיון לניידות באמצעות חד אופן הוא לא כל כך מופרך בעצם.

או קיי, אז איך משכנעים את אשתי שאני צריך חד אופן מרתון
מבלי שהיא תזרוק אותי מהבית?

יעברו להם מספר חודשים בהם אחרוש את הסרטונים ביו-טיוב של גיבורי נסיעות המרחק בחד אופן ואדמיין את עצמי רוכב אל עבר השקיעה כמו צ’רלס ברונסון או קלינט איסטווד.

באמצעות דמיון מודרך הכול אפשרי כנראה – וגם אינספור חפירות לאשתך על כך שזה בעצם אחלה רעיון וכולם ירוויחו ממנו בסוף (בנוסף למוכר חד האופן כמובן).

הלם, תדהמה ו”מה לכל הרוחות חשבתי לעצמי?”

שעת ערב מאוחרת, אני אצל רפי – הדילר שלי לסם הממכר הזה שנקרא חד אופן.
רפי סוחב קופסה ענקית ומוציא ממנה חלקים. “זה הגלגל?” אני שואל בהלם. “קצת גדול, לא? – בתמונה זה נראה יותר קטן” אני ממלמל לעצמי בלחש.
אני מתחיל לתהות אם לא קפצתי גבוה מדי הפעם; תרתי משמע…

אימון ראשון או “שאלוהים יעזור לי עם העלייה על החיה הענקית הזו”

זה נראה מפחיד, אבל משהו חזק ממני גרם לי לא לוותר ולאלף את החיה האימתנית הזו בגודל 36 אינץ’ – לא בטוח אם זה היה אגו, כבוד או הרצון להוכיח לאשתי “שזה בדיוק, אבל בדיוק מה שהיה חסר לי בחיים” ואולי שילוב של כל אלה ביחד.
ההתחלה קצת קשה, אבל בסוף זה עובד ואני רוכב על החיה המפחידה הזו ומתחיל להתרגל לגובה והמהירות החריגים בעוד השכנים שלי מנגד מתרגלים למראה החריג בנוף השכונתי שלהם שחולף להם ליד הבית כל כמה דקות עם חיוך מטופש של ילד מרוח על הפנים.

מה אתה צוחק עלי? אני מידה S

“על גאווה ודעה קדומה” או “אדם בגילך ובמעמדך חייב להגיע עם רכב לעבודה”

זה ששכנעתי את אשתי לאשר לי לקנות חד אופן ענק היווה רק מעבר משוכה בודדת בדרך להשלמת התוכנית המלאה הסודית שלי: “להגיע לעבודה על גבי החד אופן”.
עכשיו לך תסביר לה שזה כיף, יעיל, מהיר, נייד, קל, וכו’.
אבל אשתי שבויה בקונספציות קדומות ולא תרשה לעצמה לקבל רעיונות שסותרים אותם.
“יש לנו שני רכבים ואין שום סיבה שלא תגיע לעבודה ברכב” – קבעה בנחרצות אשתי ודחתה את הערעור שלי בפעם האחרונה (לפחות ככה היא האמינה).

“הכל בסדר, אשתך הייתה מעורבת בתאונה, תגיע בבקשה מהר”

טלפון בבוקר, קצר ומלחיץ מקפיץ אותי לכביש 1 ישר מהעבודה.
נהג שלא היה מרוכז בנעשה בכביש (אולי היה מרוכז בנייד שלו במקום?) התנגש במהירות של כ-100 קמ”ש ברכב של אשתי בזמן שהיא עמדה בפקק. אשתי בסדר, קצת בהלם – או קיי הרבה בהלם, אבל בסדר תודה לאל.
הרכב של אשתי כבר לא יהיה בסדר.

“להפוך חיסרון ליתרון” או איך למנף רעיון בעקבות בעיה

נשארנו עם רכב אחד וללא אלטרנטיבה.
עתידות: הבירוקרטיה של חברות הביטוח עובדת לאט, וגם בחלוף שלושה חודשים לא יראה באופק הפיצוי שיאפשר רכישת רכב חדש.

“אין לנו ברירה” אני מפציר באשתי מספר ימים לאחר התאונה.
“אני אשאיר לך את הרכב ואסע בחד אופן לעבודה”.
“נראה לך?” היא משיבה לי. ואני לא מוותר – “זה עכשיו או אף פעם”, אני אומר לעצמי.
ובסוף אחרי חפירות אינטנסיביות חוזרות ונשנות, זה עובד! אשתי מסכימה להצעה שלי או במילותיה שלה “תעשה מה שאתה רוצה, רק עזוב אותי כבר במנוחה”; עכשיו… חובת ההוכחה עלי!

הדרך המתפתלת, המבטים המופתעים והאמונה שאתה שפוי למרות שאף אחד אחר חוץ ממך לא חושב ככה

אז בסופם של כל התכנונים והעיון האינסופי במפות לאיתור המסלול הטוב ביותר מבין דרכי הגישה השונות, סוף סוף יצאתי לדרך שחלקה עברה בשבילים לבנים בפרדס וחלקה בשבילי האופניים שלצד נחל הירקון.

הדרך מהבית לעבודה מעולם לא נראתה פסטורלית יותר; כל נסיעה נראתה כמו יציאה לטיול בחיק הטבע והפקקים והנהגים העצבניים נראו כמו זיכרון רחוק ודהוי.
במקום מאזדות וטויוטות שנדחפות לנתיב שלך בפקק, חתכו את השבילים שועלים, נוטריות ופה ושם גם כמה תנים.

בשביל מה צריך 4×4 אם אפשר 1x1?

במקום העבודה פרגנו לי על המהלך, למרות שהיו גם אחדים שהרעיון נראה להם מופרך, לא יעיל בעליל והאמינו שזה יחלוף במהרה. אבל… הם טעו, בגדול.

מזה כשנה שאני ממשיך לרכוב לעבודה מדי יום על החד אופן ונהנה מכל רגע וחושב לעצמי כמה טוב שלא הקשבתי לכל מי שהתייחס בביטול לרעיון שלי ואיזה פספוס זה היה עלול להיות.

עד היום, אנשים זרים שנתקלים בי לראשונה בזמן הרכיבה לוטשים מבטים וחלקם גם פולטים את הבדיחה הלעוסה “איבדת גלגל?”, אחרים חולקים את דעתם על התחביב באופן לא מחמיא במיוחד; ולמרות זאת ישנו גם מיעוט של אנשים שמפרגן מכל הלב והנשמה.

ממש “שכונה” מה שהולך פה…

הערה: למען הפרוטוקול אציין שבמקום העבודה שלי ישנן מקלחות לרווחת העובדים.
ברור לי כי לולא מקלחות אלו לא היתה בידי היכולת להתנייד בצורה שכזו.
מי ייתן ובכנסת ישראל יחוקקו חוק שיחייב התקנת מקלחות בכל מקומות העבודה – ויפה שעה אחת קודם.

סוף דבר

אז האם נמצא הפתרון האולטימטיבי לבעיות הניידות מהבית לעבודה?

אני חושב שבהחלט כן ותתפלאו אולי לשמוע אבל לא מדובר בהכרח בחד אופן…

הפתרון לבעיה מצוי בכל אחד מאיתנו ובעבור כל אחד הפתרון ייחודי, תפור ומותאם למידותיו שלו בלבד.

בין אם יהיו אלה אופניים, חד אופן, רולרים או אפילו נסיעה משותפת של חברים לעבודה ברכב אחד עפ”י סבב תורנויות – Car Pool.

אבל הדבר החשוב באמת הוא לא לחשוש מ”מה יגידו” או “מה יחשבו” אנשים אחרים.

תעשו מה שמתאים לכם, ועם קצת כריזמה וקסם אישי יש סיכוי יותר מסביר שעוד אנשים ילכו בעקבותיכם.